יום שבת, 5 במרץ 2016

דה-פרסונליזציה???

דה-פרסונליזציה-הסימפטומים כוללים תחושתאוטומטיות, ניהול שגרה יומיומית ללא יכולת לחוות את החיים במלואם, הרגשה שהאדם נמצא בסרט או בחלום, תחושה של האדם שהוא נמצא מחוץ לתהליכי החשיבה והנפש שלו, תחושת נתק מהגוף, חוויות חוץ-גופיות, והרגשה כללית של ניתוק מ"האני-העצמי", מהסביבה ומהמציאות.
רוב, הפרעת דה-פרסונליזציה נגרמת כתוצאה מהתעללות רגשית, פיזית ו/או מינית. הפרעת דה-פרסונליזציה יכולה להיחשב כמנגנון הגנה שכן מטרת התסמינים הבסיסיים שלה היא להגן על הסובל מרגשות קשים ומהתנסויות מאיימות עבורו. הסובלים מההפרעה חשים ש"העצמי" שלהם אבד או השתנה. בנוסף, כאשר הם מסתכלים על עצמם במראה הם עלולים להרגיש זרים לעצמם בגלל תחושת הניתוק מהסביבה ומתחושת העצמי.
תסמינים (חלק מהם ):
  • צפייה בהתנהלות של עצמך כצופה מבחוץ.
  • הקול האישי נשמע זר ולא אמיתי.
  • מחשבות רצות וניתוח מתמיד של כל דבר ודבר.
  • חשיבה קיומית והרגשת ניתוק מהעולם
  • תחביבים מועדפים כבר אינם מהנים לעשייה
  • ראיית העולם מבתוך סוג של ערפל ותחושת ערפל במוח.
  • הרגשה של מת מהלך תוך זיוף רגשות על מנת להתנהג ולהיראות נורמלי.
גורמים (אחד מהם ):
  • טראומה בילדות: הפרעת דה-פרסונליזציה מקושרת לטראומה רגשית בילדות, בעיקר בעקבות התעללות מינית והתעללות והזנחה רגשית ‏‏‏[3] רבים מהסובלים דיווחו שהם חוו מעט מאוד הורות חיובית במובן של דאגה, מעורבות, אמפתיה ותמיכה של ההורים.


 דיפי (כינוי חיבה לדה-פרסונליזציה,קיצור של ההפרעה) לא גורם לאובדן שפיות/הזיות/פרנויה. אתם לא משתגעים  ואתם לא באמת מאבדים את היכולת שלכם לשלוט בגופכם ולתקשר עם העולם. דיפי גורם לכם לחשוב כך, והפחד והחשיבה על זה מגבירים את התחושות. אבל אתם לא באמת משתגעים.
ממה שלי יצא לקרוא, לרוב האנשים זה נגרם כתוצאה מלחץ תמידי של שנים שכוללת בתוכה חרדה רבה, חששות מדברים רבים, חשיבה אובססיבית בכלל, ובעיקר על דברים קיומיים.

לרוב, נכללת גם איזשהי התעללות רגשית/הזנחה רגשית חמורה בילדות ובהתבגרות. דיפי יכול להתחיל מילדות, אך לרוב מתחיל בבגרות צעירה (קראתי בפורום על הרבה אנשים שאמרו שהדיפי שלהם התחיל בגיל 19-20). מתחיל לרוב אחרי אירוע מלחיץ במיוחד, בעיקר שינוי משמעותי בחיים.
 לנסות להימנע מחשיבה אובססיבית ומחשיבה קיומית. במקום זה אפשר להתעסק בדברים שמרגיעים וגורמים לך להרגיש טוב, כמו: מוזיקה, סרטים, ושאר תחביבים.
- טכניקות רגיעה שונות. דבר שלי מאוד עוזר באופן אישי: לשכב על המיטה ולשחרר את הגוף. אח"כ לקחת 3 נשימות עמוקות ולשחרר אותם לאט. לדמיין איך הן חולפות דרך הגוף. גם לחשוב תוך כדי על מקום שמרגיע אותך. לדמיין את זה.
- שוב, הסחת הדעת מהדיפי. זה מאוד מאוד חשוב. לנסות להיות כמה שיותר פעיל ולהתערבב בסביבה. לחיות ולעשות כמה שיותר. זה דבר מאוד קשה כשמרגישים מנותקים במיוחד וסובלים מראייה מוזרה, אבל זה חשוב. לא לתת לדיפי להפחיד ולנצח אותך. להילחם ולהיאבק בזה. לא כדאי להתבודד ולחיות בתוך הראש שלך כי אז זה רק מחמיר. צריך לזכור שהכל רק בראש ואתה בסדר. אתה בנאדם אמיתי כמו כל האנשים שמסביבך.
- להאמין בעצמך ולהאמין שאתה יכול לנצח את הדיפי.

כנראה שזה מה שאני חוקרת כל חיי, כנראה כך אני מרגישה כשאני מתחילה לדבר לעצמי ולתאר לעצמי את המציאות כי אני מרגישה שהגוףשלי כאן והראש והלב במקום אחר,סוג של ניתוק מהמציאות למשל עכשיו אני אומרת לעצמי : את בחדר השינה,מול המחשב הנייד,החתול לידך,את כותבת בבלוג שלך מאמר על משהו שמפריע לך,משהו שאת מרגישה שאת צריכה לחקור.
הנה,עכשיו אני מרגישה את המציאות.חיברתי את עצמי לכאן.התקרקעתי. 

הראש שלי אכן מלא במחשבות קיומיות על מצב כלכלי, חרדות מהעבודה שלי,פחדים מהעולם ומהסביבה,חשש שאפגע,שאעלב,שלא אעמוד על שלי,שלא אכבד את עצמי.
אין לי תחביבים והיפסקתי לאהוב את מה שעשיתי פעם.
אני אכן חושבת המון ומנתחת כל סיטואציה במקום להרגיש אותה ולהביא אליה את האני האמיתי שלי,את עצמי,שאני יודעת שהיא שם אבל...לא מרגישה אותה.
אני יודעת שאני טובה,כשרונית,יצירתית,אוהבת,בעלת נתינה גדולה מאד, שאני יכולה לפתוח את לבי,שאני אדם מעניק,מנהיגה אמיתית פשוט-לא מאמינה בעצמי מספיק שזה אכן כך,אולי אפילו חוששת מזה,אולי בורחת מזה ולכן לא מעזה לעשות דברים ,ליזום.
היום נזכרתי במשהו שאמרתי לעצמי וזה די עזר לי כי גם יישמתי:
תעשי,כל הזמן תעשי,תהיי מעורבת יותר,מחוברת יותר לסביבה,תצאי לטיול,תכירי אנשים חדשים,בעבודה אל תתביישי להנהיג,תיהני מכל רגע,מהכאן ועכשיו.
וכן,אני לעיתים קרובות צופה בעצמי כאילו מבחוץ, כאילו אני מסתכלת על ליה ולא מזהה את עצמי.
לעיתים,אני עומדת מול המראה,קרוב מאד למראה ומסתכלת עמוק בתוך עיניי.אני רואה שם דמות ,את הנשמה האמיתית שלי,את ליה האמיתית ופתאום  עולה שם פחד.פחד מהטוב? נשמע הגיוני מאד.

וכן,אני נמנעת מלהרגיש רגשות קשים:שלא כיבדו אותי,שאני כועסת,שאני עצובה,שאני מאוכזבת,אני כועסת על עצמי שהרגשות הללו בכלל קיימים,שהם שם,מפחדת מהם שמא הם יפרקו אותי ואתמוטט כי הרגשתי אוחתם רוב חיים כשנפגעתי מאנשים .לכן,ציינתי רק גורם אחד לדה-פרסונליזציה שרשמתי למעלה : התעללות רגשית/מינית כי זה מה שעברתי,זה מה שחשתי,שנאטמתי מהפחד להיפגע שוב.
הגורמים האחרים לא רלוונטיים:סמים למשל.לא נגעתי מעולם.
התעללות רגשית/מינית היא הגורם לכך.

דיברתי על כך היום עם אחי.הוא נתן לי עצה טובה :Let it be -פשוט,גם אם זה נכון, לקבל את זה כמו שזה ולפעול כדי למדר את התופעה.

איך חיים עם זה? איך פוגשים בן זוג במצב כזה? האם הוא יקבל את זה ?האם אני אקבל את זה ? איך חיים במצב שבו צריכים באופן קבוע לתאר לעצמי את המציאות כדי להרגיש אותה ? האם אני צריכה פסיכיאטר?
למה אני כועסת על ההפרעה הזו אם זוהי אכן ההפרעה אצלי?ואולי לא?אבל כך אני מרגישה,שאני לא מרגישה.
בגלל זה לפני שבוע כתבתי שיר "אם רק ארגיש".הוא כעת בהלחנה .מקווה שיגיע לידי הזמרת הנכונה ואפרוץ עם השיר הזה החוצה.אולי בכלל אני צריכה לעשות מזה עסק מההפרעה הזו.לחקור את הנושא ולהרצות בתחום אבל קודם כל לשפר את מצבי האישי.

הבת שלי אמרה לי היום "אמא,זרמי".היא ראתה אותי בוכה ,מדברת עם אחי על כך שאני רואה את הבטן שלי שגדלה, את הבדידות שלי,את החרדות לגבי המצב הכלכלי .כל חיי לא הבנתי מהי זרימה,מהי שמחה,מהי קלילות.
זה מה שאני הכי צריכה היום-שחרור,זרימה,שמחה וקלילות.

אני רוצה להגיע לייעוד שלי, אולי זה לעזור לאחרים להרגיש לאלה הסובלים מדה-פרסונליזציה ,לאחר שאעזור לעצמי.
להשפיע על האחר לטובה.
אז אולי הייעוד שלי שאני מחפשת אותו זמן כה רב הוא להרגיש כי אני שוב,יודעת שאני מלאת רגש אך לא מרגישה את זה.

אז-אני רוצה להרגיש.
איך ?כמו בשיר של הביטל'ס :
There will be an answer, let it be




הוסף רשומת תגובה