יום שבת, 4 באפריל 2015

מאילו מיצרים לצאת הפסח הזה?

עברו שנתיים.
שנתיים מאז פתחתי את הבלוג הזה וכתבתי בו לראשונה.
אני שואלת את עצמי מה נשתנה מפסח 2013 ועד היום-פסח 2015? מאילו מיצרים יצאתי? האמת-הרבה.
למדתי לסלוח,לקבל את המציאות,למדתי להבין תיקונים וחוויות.
בתקופה האחרונה אני לומדת להרגיש.
להרגיש ולפתוח את הלב בפני עצמי.
לקבל גם את הרגשות השליליים,לשלוט בהם במקום שהם ישלטו בי,לבטא אותם,לתת להם מקום ואז-לאסוף את עצמי אחרי שאני מכילה את עצמי.
האמת-אני הרגשתי שעכשיו אני צריכה לכתוב.
לא יודעת מי רואה או יראה זה גם פחות מעניין אותי,העיקר החיבור העצמי הזה,שפשוט התחשק לי לכתוב,לפרוק,לספר ולשתף.למרות שאני משתפת מסך דיגיטלי וקר ,המילים הנכתבות כאן מחממות את לבי כי זה כרגע הדבר שאני מתחברת אליו.

הגעתי למקום שאני מוכנה ובשלה לזוגיות והקמת משפחה.פעם רציתי את זה ,בשכל,היום אני רוצה את זה גם בלב,היום אני מ ר ג י ש ה שאני רוצה את זה,מאד,ממש.
אני רוצה להרגיש נאהבת,אוהבת,אני רוצה ליטוף,חיבוק,נשיקה,חיוך,הרמוניה,אהבה.
אני רוצה.

לפעמים זה קשה,כבר נדמה שזה לא יגיע,שזה רחוק,זו הרגשה מייאשת אבל...
אני מרגישה שזה קרוב,שזה כאן,עוד מעט עוד רגע קט ואפגוש את בעלי לעתיד.

להרגיש זה קודם כל להרגיש את עצמי ,אפילו את הכאב על הלבדות כי בודדה אני לא,יש לי את עצמי,אני בלמידה עדיין לאסוף את עצמי ולהכיל את כאב הלבדות,את היעדר הנשיקה והליטוף בבוקר ולפני השינה ואת היעדר הדמות האבהית לבתי נויה המקסימה.

אני אוהבת את עצמי שוב,זו הרגשה נפלאה!בזכות ההרגשה הזו אני מרגישה שהוא קרוב,אני מרגישה שזה מישהו שאני כאילו מכירה כבר מהעבר,מגלגול קודם,שהוא יראה אותי ואני אותו ומבטינו ייפגשו,נרגיש את הצביטה בלב,את ה"זיץ" הזה שמדבר ללא מילים.

היום היו לי כמה רגעים של נפילה,האכזבה מהמציאות הלבדית עלתה והרגשתי את הכמיהה שלי לדבר ,לשתף,להיאסף בזרועותיו של אהובי,חיבקתי את עצמי כדי להרגיש אהבה,חום.

מישהו אמר לי שאני צריכה גבר גבוה ועשיר.כן,אני רוצה בן זוג גבוה .עשיר?בעיקר בנפש.מבחינה חומרית-גם חשוב אבל פחות.הכי חשוב לי שהוא יאהב אותי בכנות,בכבוד,באמון,בנאמנות,שיקשיב,שיתמוך ובקצרה-שאהפוך אותו למלך והוא יהפוך אותי למלכה.
כך אני מאמינה .זוהי זוגיות.
מלך ומלכה שהם גם הורים לנסיכות ונסיכים.
אולי חלק יאמרו שאני חיה באשליה,שאין היום דברים כאלה.האמת,שמעתי את זה כבר היום מאמא אחת של ילדה מהכיתה של בתי:אין היום גבר שישא את אשתו או בת זוגתו על הידיים לסף דלת הכניסה של ביתם החדש.

אבל,זה מה שאני רוצה.

אני רק תוהה:מתי?
מתי הוא יגיע? עוד חודש?מקווה.
אני מרגישה שאני בציפייה לבאות לפעמים ומצד שני ממשיכה בחיים.
לפעמים אני גם אומרת לעצמי:"נו כבר,שיגיע".

אני יודעת שהכל קורה לטובה .

אני מאמינה שאני לומדת לאהוב את עצמי עוד קצת כל יום,לקבל את עצמי עוד קצת כל יום על מנת שכאשר הוא יגיע אני אוהב את עצמי ואתן לעצמי את המרחב המקודש בתוך זוגיות,להישאר ליה .ליה עצמאית,עוצמתית,חופשייה רגשית.

אני מאחלת לכל הפנויים והפנויות השנה למצוא את הזוגיות הבריאה,הנכונה והאמיתית.

אני מודה לאדון היושב במרומים שהוא מלמד אותי מהי אהבה עצמית,מהו חופש רגשי,מהי עוצמה ועצמאות ומה זה לא ללכת לאיבוד בתוך זוגיות.

חג שמח אנשים,

ליה

אין תגובות: